רקע כללי
בשנים האחרונות, טיפולי רפואה אינטגרטיבית, ובראשם הדיקור הסיני (אקופונקטורה), משתלבים יותר ויותר במערכות הבריאות המערביות. הדיקור הסיני, שבו נעשה שימוש בסין במשך אלפי שנים, מציע דרכים ייחודיות לטיפול במחלות ושיפור הבריאות. מטפלי דיקור בדרך כלל לומדים ועובדים בקליניקות פרטיות בקהילה, ואינם נחשפים לטיפול בחולים המאושפזים במצבים חריפים ואקוטיים. מחקר זה נועד לבחון את החוויה האישית והמקצועית של מטפלי דיקור שהחלו לעבוד בבית חולים ציבורי במערכת הבריאות המערבית.
מהלך המחקר (השיטה)
זהו מחקר איכותני שנערך במרכז הרפואי בני ציון בחיפה, בית חולים אקדמי ציבורי שבו פועל שירות רפואה משלימה משנת 2010. שירות זה מציע טיפולי רפואה משלימה (כמו דיקור, רפלקסולוגיה וטאי צ'י) בחינם במגוון רחב של מחלקות בבית החולים, עבור מצבים כמו כאב, חרדה ונדודי שינה.
במסגרת המחקר, החוקרים ערכו ראיונות עומק (ראיונות חצי-מובנים) עם כל שבעת המטפלים בדיקור שעבדו בבית החולים. כל מטפל רואיין בשתי נקודות זמן: פעם אחת בתחילת העבודה (בין חודשיים לחמישה חודשים לאחר שהחלו) ופעם שנייה כשנה לאחר מכן. המטפלים שנבדקו היו בני 33 עד 45 והיו בעלי ניסיון של לפחות חמש שנים כמטפלים עצמאיים לפני שהחלו לעבוד בבית החולים. מטרת הראיונות הייתה לבדוק כיצד העבודה בבית החולים משפיעה על המקצועיות שלהם ומהם האתגרים והתרומות שחוו.
תוצאות המחקר (הממצאים)
הניתוח של הראיונות חשף שלושה נושאים עיקריים העוסקים בשילוב המטפלים בבית החולים:
- "חוץ מהמחטים, שום דבר לא זהה" המטפלים תיארו הבדל עצום בין העבודה בקליניקה הפרטית לעבודה בבית החולים.
- טיפול במצבים חריפים: בבית החולים הם פגשו חולים במצבים אקוטיים, לעיתים מסכני חיים, שבהם הטיפול הרפואי הסטנדרטי הוא דומיננטי.
- טיפול ממוקד סימפטומים: בגלל חומרת המחלה ולוח הזמנים הצפוף, הטיפול הפך להיות קצר, אינטנסיבי וממוקד בהקלה על סימפטומים (כגון כאב או דליריום), בניגוד לטיפול בקליניקה הפרטית שמטרתו לרדת ל"שורש הבעיה" ולחולל שינוי לטווח ארוך.
- הגבלת השימוש בטכניקות: מטעמי בטיחות (כמו חשש לשריפה או אינטראקציה עם תרופות), המטפלים נדרשו להשתמש בדיקור בלבד, ונאסר עליהם להשתמש בשיטות כמו צמחי מרפא, כוסות רוח או מוקסה (חימום). בנוסף, הם נאלצו לשנות את מיקומי נקודות הדיקור בגלל חבישות, עירויים או פרוצדורות רפואיות.
- התרומה המקצועית והאישית: העבודה בבית החולים תרמה מאוד לפיתוח המקצועי של המטפלים.
- הרחבת ידע ומומחיות: המטפלים צברו ידע מעשי רב (שלא נרכש בלימודים) בנוגע למחלות קשות ולתרופות רבות. חלק מהמטפלים פיתחו מומחיות בתחום הטיפול הספציפי למחלקה שבה עבדו.
- עלייה בביטחון העצמי: החשיפה למורכבות הטיפול בחולים במצבים קריטיים הגבירה את הביטחון העצמי שלהם ביכולת לטפל גם במקרים מורכבים בקליניקות הפרטיות שלהם.
- עבודת צוות: העבודה לצד רופאים ואחיות דרשה מהם ללמוד את השפה הרפואית ולקדם שיתוף ידע, מה שהוציא אותם מ"בדידות המקצוע" שאפיינה את עבודתם בקליניקות.
- הקשיים והאתגרים: המטפלים דיווחו על קשיים הנובעים מהיותם מקצוע חדש ושונה בתוך המערכת הרפואית.
- תחושת שוליות וספקנות: המטפלים חשו לעיתים תחושת נחיתות ואף תחושה שהם מיותרים או לא מוערכים מספיק, כיוון שהצוות הרפואי (רופאים ואחיות) הביע ספקנות לגבי יעילות הדיקור, במיוחד בתחילת הדרך.
- הצורך בהוכחה עצמית: המטפלים חשו שהם מייצגים תחום שלם ועליהם להוכיח שהרפואה שהם מביאים מועילה בתחום מחלות קשות, ושהם "נבחנים" תחת זכוכית מגדלת.
- שפה רפואית: הם נדרשו "לתרגם" מונחים מהרפואה הסינית (כמו "סטגנציית דם" או "חוסר צ'י") לשפה הביו-רפואית המקובלת בבית החולים, כדי שהצוות יבין אותם.
לסיכום: המחקר מראה כי בתי חולים יכולים לשמש כמנוף לשילוב הרפואה האינטגרטיבית. למרות הקשיים הראשוניים והצורך להתאים את שיטות הטיפול למגבלות בית החולים, העבודה בבית החולים תורמת רבות לצמיחה המקצועית והאישית של מטפלי הדיקור, ומחזקת את מקומה של הרפואה האינטגרטיבית בתוך המערכת הרפואית.
חוקרים ומוסדות:
זאהי ארנון (Zahi Arnon), שמואל אטיאס (Samuel Attias), יעל קשת (Yael Keshet) ואלעד שיף (Elad Schiff).
אוניברסיטאות ומוסדות רפואיים קשורים:
- המרכז הרפואי בני ציון, חיפה (שירות רפואה משלימה ורפואה פנימית).
- בית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה.
- המכללה האקדמית גליל מערבי והמכללה האקדמית עמק יזרעאל.
